כף רגל סוסנית או בשמה הנפוץ רגל קלובה/clubfoot הינה עיוות מולד נפוץ של כף הרגל- בספרות הנפוצה סביב 0.1% באוכלוסיה הכללית. 50% ממקרי הקלאבפוט הינם דו"צ וברוב המקרים (כ-80%) מדובר בהפרעה ממוקדת שלא נלווית להפרעות נוספות. המחלה נפוצה יותר בבנים –כ-2/3 מהמקרים.
ניתן לתאר את הבעיה בכפות הרגליים על פי העיוותים הנצפים בהתאם לראשי התיבות CAVE-
Cavus– מונח המתאר את הקשת הגבוהה
Adduction of forefoot – מונח המתאר את כיווניות קדמת כף הרגל בנטייתה לקו האמצע של הגוף.
Varus– עמדת העקב בהסתכלות מאחורה לכיוון קו האמצע של הגוף.
Equinus– עמדה גבוהה של החלק האחורי של כף הרגל.
בניסיונות לחפש את הסיבה להפרעה מצאו גם קשרים גנטיים כאשר ילדים להורים שסבלו מהבעיה כמו גם אחים לילדים עם הבעיה הינם בעלי סיכוי גבוהה לסבול ממנה.
קיימים מספר מצבים רפואיים כולל הפרעות גנטיות שונות אשר נמצאים בשכיחות גבוהה יותר עם קלאבפוט. נציין מספר דוגמאות:
- ארתרוגריפוזיס- הפרעה נוירומוסקולרית הגורמת לנוקשות מפרקים המתבטאת כבר בילדות וגורם למגבלה בתנועה.
- פגיעות התפתחותיות של הטיביה – חסר או התפתחות לא תקינה.
- Amniotic band syndrome אשר לרוב גורמת להפרעה בהתפתחות גפה עליונה
- הפרעות התפתחותיות של חוט השדרה/עמוד השדרה הגורמות לפגיעה נוירולוגית
- תסמונות שונות של גמדות והפרעות התפתחותיות קוגניטיביות וגופניות (diastrophic dysplasia, pierrre rubin, Larsen, prune belly ועוד)
בדיקה גופנית:
רגליים בדרך כלל קטנות יותר מהצפוי לגיל, שוק מקוצרת בשל הבעיה ההתפתחותית בעצם השוקה (טיביה). כמו כן ניתן להתרשם מהעיוותים שצויינו בהגדרת העיוות (CAVE). נוסף על כן, ניתן וחשוב להתרשם בבדיקת כף הרגל מקפלים אופייניים- פנימי (מדיאלי) ואחורי אשר בעלי חשיבות פרוגנוסטית והחלטתית בכל הנוגע לטיפול.
הדמיה:
נתחיל בלציין שהיום שאבחנת הבעיה מתרחשת פעמים רבות במסגרת הסגירות הטרום לידתיות ב-US. חשוב להגיד שככל שהעיוות מאובחן מוקדם יותר, סטטיסטית ימצאו בעיות נלוות וחשוב לחפשן. כאשר מתגלה הבעיה בטרימסטר השלישי במסגרת סקירה מתקדמת קיים שיעור לא מבוטל של אבחנות שגויות ללא חשיבות קלינית בשל הצפיפות של העובר ברחם.
לאחר הלידה ניתן לזהות ולהגדיר את ההפרעה בעזרת צילומים. לא תמיד מבוצעים הצילומים מכיוון שהקליניקה ברורה על פי רוב. כאשר מבוצעים הצילומים נהוג לבצע צילומי AP (קדמי אחורי) של כף הרגל וצילום צידי כאשר כף הרגל בכיפוף מעלה (דורסיפלקציה). קיימים מספר מדדים שעוזרים להגדיר את מידת העיוות אך לא נפרטם במסגרת זו.
טיפול:
הטיפול הנפוץ והמוכר לבעיה זו הוא גיבוס סדרתי לתקופה ממושכת. טיפול זה הוא בעל שיעורי הצלחה גבוהים ביותר ומהווה את טיפול הבחירה. טיפול זה מצריך מחוייבות גבוהה של הורי הילד בשל הצורך בהגעות חוזרות ובתדירות גבוהה למרפאה. השיטה המוכרת ביותר היא השיטה ע"ש PONSETI. עקרון השיטה היא תיקון העיוות בשלבים תוך סיבוב כף הרגל המעוותת מסביב לעצם הטלוס. שיעורי ההצלחה הינם גבוהים ביותר. חשוב לציין כי פעמים רבות כחלק מהטיפול בשלבים מתקדמים יותר מתבצעת התערבות ניתוחית נלווית של שחרור/הארכה של גיד האכילס לאחר מספר חודשי טיפול.
גישה נוספת שאינה ניתוחית נקראת השיטה הצרפתית (French method) אשר מתייחסת לתוכנית טיפולי פיזיותרפיה יומיים אשר מתבצעת תוך מניפולציות וקיבועים של כף הרגל.
בהיבט הגישות הניתוחיות חשוב לחלק אותן ל-3:
- ניתוחים שהינם משלימים לטיפול השמרני דוגמת השחרור/הארכת רקמות רכות או לחילופין העברות גידים על מנת לבצע מניפולציות של הרקמות הרכות.
- ניתוחים שבאים לתקן את העיוות הגרמי לאחר שהטיפול השמרני כשל, כאשר בוצע תיקון יתר או כאשר לאחר סיום הטיפול הופיעה חזרה מחודשת של העיוות.
- טיפולי קו אחרון דוגמת אוסטאוטומיות של הקרסול בילדים מבוגרים יותר לאחר שכל הטיפולים כשלו או לחילופין triple arthrodesis המבטל את המפרקים בחלקים האמצעי והאחורי של כף הרגל ומבוצעים במקרים נדירים.
סיבוכים אפשריים:
- חזרה של העיוות- מהווה את הסיבוך הנפוץ ביותר תחת הטיפול השמרני. חזרה של העיוות יכולה לנבוע מחוסר הענות לטיפול בעיקר כאשר רואים חזרה מוקדמת של העיוות. בגילאים המבוגרים בשל שינויים ברקמות הרכות שלא תמיד אנו מבינים יכולה להיות חזרה גם כן. אפשרויות הטיפול מתחלקות לטיפול שמרני בגבסים ואיזוני רקמה רכה המבוצעים באופן ניתוחי.
גם בטיפולים הניתוחיים יש לציין מספר סיבוכים אפשריים:
- שאריות של העיוות אשר נובעות מתיקון ניתוחי לא מספק בין אם כתוצאה ממניפולציות של הרקמה הרכה או העצמות.
- יצירת עיוות חדש כתוצאה מתיקוני יתר.
- הליכה פנימית (intoeing gait) אשר נובעת ברוב המקרים משינויים גרמיים המבוצעים בניתוח דוגמת רוטציה פנימית של הטיביה או של הטלוס.
- פגיעות גרמיות דוגמת נמק גרמי של עצם הטלוס, פעמים רבות סביב פגיעה בכלי דם במהלך הניתוח.
נסכם עבור ההורים והרופאים המטפלים כי מדובר בהפרעה שכיחה ביותר ובעלת טיפול. המראה יכול לגרום ללחץ רב וקושי משפחתי ועל כן חשוב להעביר להורים את הנקודות האופטימיות כמו גם את חשיבות מעורבותם ומחויבותם לטיפול הנדרש.
אורתו-פדיה 